סטודנטים בשבי חסמי הנגישות

בשנים האחרונות מאז כניסתם של תקנות הנגישות למוסדות להשכלה גבוהה, עולים פרסומים ברשת אודות סטודנטים עם מוגבלות בראייה בהשכלה הגבוהה שמתמודדים מנקודת מבטם עם חסמי נגישות קשים ביותר. ואולם, מנקודת מבטם של תקנות הנגישות הללו, מתקיימים לכאורה התנאים לספק להם התאמות נגישות סבירות. הפער הזה הוא תוצר של תקנות נגישות פרטנית  מצד אחד לבין תפיסת האדם עם המוגבלות את זכויותיו מצד שני ושלל גורמים נוספים שיוצרים מציאות עגומה ומצערת מאוד.

גורמי חקיקה המשחקים תפקיד בהליך התאמות נגישות

1. חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות 1998
2. תקנות הנגישות למבנים קיימים
3. תקנות הנגישות לשירות
4. תקנות הנגישות לשירותי השכלה גבוהה
5. תקנים ישראליים שהם למעשה במקרים רבים אימוץ של תקנים בינלאומיים

בכל אחד מאלה ניתן למצוא פערי נגישות המתבטא בכך שאנשים עם מוגבלות משמעותית כגון אנשים עם לקויות ראייה מתקדמות ואנשים עם עיוורון מוחלט, חשים כי אין בהם באמת בכדי לסייע להם במימוש הפוטנציאל האישי וזכותם הלגיטימית כל כך להשתלבות שוויונית ופעילה בכל תחומי החיים.

אני זוכרת את עצמי כסטודנטית לפני ואחרי כניסתם של תקנות הנגישות לתוקף ובמקרים רבים, אני יכולה להעיד גם מניסיוני האישי, כי לא הרבה השתנה. אם לומר את האמת, תקנות הנגישות במקרים רבים מנציחים בעצם את המצב שהיה קיים לפני כניסתם של התקנות לתוקף.

תקנות הנגישות של מוסדות להשכלה גבוהה קובעות בגדול כי התאמות הנגישות בכל הנוגע להסדרים הנוגעים להליך הלמידה וההיבחנות יתבצעו לבקשת תלמיד עם מוגבלות. ביחס להתאמות נגישות במרחבים הפיזיים של המוסד, תקנות הנגישות להשכלה הגבוהה מאמצים בגדול את התאמות הנגישות הנהוגות במבנים פיזיים. עם זאת יש לזכור כי תקנות הנגישות להשכלה הגבוהה מפנים  לחלק מהתקנות והתקנים ומגדירים תנאים לסייגים והחרגות – שמתבטאים גם בהתאמות נגישות דיגיטליות.

תבקשו יפה, נשקול ונחליט בשבילכם

היום כמו אז, סטודנט עם מוגבלות, תלוי למעשה בממונה הנגישות במוסד להשכלה גבוהה. עליו להסדיר מולו תהליכים כגון

• הליך הרישום בכלל ורישום לקורסים בפרט
• לבקש התאמות נגישות פרטניות לחומרי הלימוד
• לבקש התאמות נגישות לבחינות
• לערב אותו בהצדקת בקשות להארכת מועדים להגשת מטלות
• לסייע לו למצוא חונכים ומקריאים בהתאם לצורך

ועוד

המוסד האקדמי באמצעות אותו ממונה נגישות, יכול להחליט באיזו דרך יסופקו לאדם עם המוגבלות התאמות הנגישות כולם או חלקם – והכול בהתאם לשיקול דעתו הסופי של המוסד להשכלה הגבוהה.

מנקודת מבטם של סטודנטים עם מוגבלות

אני לא בטוחה שאנשים חשבו על העומס המנטאלי  המוטל על אנשים עם מוגבלות במעמד כזה בו הם מבינים שהם לא שווים באמת, שמתייחסים אליהם באופן שאינו הולם את כישוריהם והפוטנציאל האישי שלהם. תחושות קשות של דיסוננס קוגניטיבי רק מחריפים את המצב.

רבים מהסטודנטים עם מוגבלות משמעותית רואים אחרת או מבינים אחרת את תקנות הנגישות. רבים מהם סבורים כי זכותם לקבל התאמות נגישות שהם רואים לנכון כמתאימים להם ביותר ובמקרים רבים בצדק – אבל לתקנות הנגישות יש מה לומר להם בחזרה. יופי לכם שיש לכם צורכי נגישות שלדעתכם מתאימים לכם, אבל החוק עומד לצידנו ואנחנו יכולים להחליט על התאמת נגישות אחרת שלא בהכרח מתיישבת עם עמדותיכם .

כאשר מאמתים את הסטודנטים אל מול המציאות העגומה, הם חשים כעס רב מאוד על גורמי החקיקה – איך נתתם לזה לקרות לנו. תחושת האכזבה, התסכול ועוגמת הנפש לצד ההכרח להמשיך הלאה והלאה, בכדי לצלוח את התואר גורמים לדעתי להגברת תחושה כללית שלעצב וחוסר אמון במערכת.

וכך הולך ומתעצם התסכול של סטודנטים רבים מצד אחד ותחושות האנטגוניזם בקרב נותני השירות ובנסיבות אלו, אין פלא כי התחושות השליליות, התסכול והתלות השלילית וחסמי הנגישות הם אלה שמלווים ומפלסים את דרכם של סטודנטים עם מוגבלות בניסיונותיהם להשתלב במוסד האקדמי בכלל ובהמשך בחברה.

השיח הפגום הזה בין אלה שאינם עם מוגבלות לבין אנשים עם מוגבלות, משמר למעשה גם את הסטיגמות החברתיות וגם את תחושת העליונות בקרב אנשים ללא מוגבלות. וכך, נדיר למצוא היום אנשים ללא מוגבלות נותני שירות במערכת ההשכלה הגבוהה שסבורים באמת ובתמים וכחלק מהאני המאמין שלהם – שלאנשים עם מוגבלות הזכות להשתלבות שוויונית ופעילה בכל תחומי החיים, בכבוד ובעצמאות.

האשמות ואשמים

אנו קוראים לא פעם על האשמות המוטחות בגורמים כאלה ואחרים על כך שקיימים כל כך הרבה חסמי נגישות. אנשים מטיחים האשמות והשיח השלילי תופס תאוצה ברשתות החברתיות. בדרך כלל אנשים עם מוגבלות או ארגונים המייצגים אנשים עם מוגבלות הם אלה שפותחים בשיח המאשים – והחייבים חלקם נשאר אדיש, חלקם מתבצרים, חלקם מתגוננים וחלקם מנסים להגיב ולתקן.

יש הטוענים כי אשמה נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים, יש שיטענו כי אשמה וועדת העבודה, הרווחה והבריאות בכנסת בה מתקיימים רוב הדיונים בנושא ובסופו של דבר מאשרים תקנות, יש שיטענו כי האשמה היא בקרב נותני השירות ויש גם מי שיטענו כי האשמה היא בקרב הסטודנטים עצמם עם המוגבלות. אני סבורה באמת ובתמים כי לחפש אשם מרכזי אחד לא יוביל לפתרון הבעיה.

מניסיוני בדיונים בתהליך התקנת תקנות נגישות, לצערי הרב רוב ההתנגדויות מגיעות מצידם של  החייבים בביצוע התאמות נגישות. בדרך כלל ההתנגדויות קשורות בתקצוב הקשור בהתאמות נגישות. עם זאת, יש מקרים בהם אפשר להבין את ההתנגדויות להכללת תחומים מסוימים בתקנות מסיבות וטענות שכשבוחנים אותם לעומק, אפשר להבין את האתגרים והאילוצים שיש לפעול לפיהם בנקודת זמן מסוימת.

כך לדוגמה, לפני חמש שנים, עם תיקונה של תקנה 35 כל נושא התיאור הקולי בסרטוני וידאו הוחרג. אני זוכרת את העצב שחשתי בעודי יושבת בוועדת הנגישות בכנסת ומקבלת את הדין. אז לדעתי התנאים לא אפשרו הכללת תיאור קולי בסרטוני וידאו. האם כיום  התנאים מאפשרים? ייתכן שכן ובכל מקרה זהו דיון מעניין שצריך לקיים בכובד ראש.

גם לפני כן, בדיונים שונים בכנסת הייתי שומעת אמירות שבהם מתחבאת אפילו שנאה כלפי אנשים עם מוגבלות. אמירות מצד אנשים מסוימים במגזר  הציבורי שאומרות דברים ברוח "שהם ילכו לעמותות לקבל עזרה" או "למה להנגיש את זה – זה המון כסף כשמעט מאוד אנשים ישתמשו בזה בפועל"  ואמירות דומות שמטרתן היא חד משמעית לפעול נגד הכללת נגישות כחלק אינטגרלי של הארגון.

וגם כיום, יש מקרים לדעתי שבהם קיים קושי מהותי לקיים את דרישות התקנות והתקנים  שיוצרים קושי מהותי וגם עליהם יש לתת את הדעת.

בסופו  של דבר, חקיקה ותקנות שלא לדבר על תקנים הם תהליכים פוליטיים בהם שלובים אינטרסים רבים של גורמים שונים ומנוגדים שכרוכים במשא ומתן שבסופו כולם נאלצים להתפשר ולקבל את הדין. החייבים שסבורים כי הטילו עליהם מעל ומעבר וצרכני הנגישות שסבורים כי הם מקבלים מעט מאוד או בטח לא מספיק ולבסוף חותמים על קובץ תקנות שיש בו לא מעט סעיפים שאינם משרתים את מטרת העל של ערכי היסוד של חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. יתר על כן, תיקון תקנות קיימות גם הוא תהליך לא פשוט שבו מקבלים עדיפות תקנות וסעיפים ישנים יותר – כך שאני לא רואה שינוי בעתיד הקרוב של תקנות הנגישות למוסדות להשכלה גבוהה.

באופן כללי עמדתי היא שאם ניתן לקיים את התאמות הנגישות והדבר אינו מטיל נטל כלכלי כבד מידי באופן שפוגע בתפקוד הארגון, יש לפעול ככל הניתן להתקנה והפעלת התאמות נגישות נרחבות. הבעיה היא שלעיתים חייבים בהתאמות נגישות מעוניינים "לשמור את הכסף הזה"   לחסוך או להשקיע אותו ובלבד שלא לטובת התאמות נגישות.

כשאני חושבת על ההתנגדויות הרבות להתאמות נגישות, לא אחת אני חשה כי ההתנגדויות נובעות מדעות קדומות ותפיסות של ה"לא מוגבלים" את ה"מוגבלים" בכל הנוגע לזכויות.  לזה יש להוסיף את העובדה כי אפליית אנשים עם מוגבלות בסיפורים תנכיים רק משרישה את התפיסות כלפי אנשים עם מוגבלות ומשמרת אותם.

אז איך אפשר להתייעל מכאן?

זוהי שאלה פתוחה והתשובות לה רבות ולבטח מגוונות. אני אשתדל לחלוק בהמשך מהתובנות שלי – חלקן חדשות וחלקן וותיקות מאוד שברור לי מאוד שהיה כדאי לפעול לפיהן. בינתיים מוזמנים לשתף בתגובות – איך הכי נכון לדעתכם לפעול לנוכח המצב הנתון.

ואולי כדאי להתחיל ליישם מושגים פשוטים – שלא מעוגנים בשום חוק, תקנות  או תקנים. אפשר להתחיל באימוץ ערכים נשכחים משהו של חמלה, אמפתיה, סובלנות וכל השאר יסתדר מעצמו הרבה יותר טוב. הפגנת רגשות כאלה ישפרו את ההרגשה הטובה של כל הנוגעים בדבר, יפחיתו את הלחץ שהגוף והנפש מצויים בהם ומכאן תצמח רק תועלת לכולם.